top of page

סבא - תחייך!



זה הולך להיות בלוגפוסט קצת אישי...

מאז שאני זוכר את עצמי אני מצייר. זה התחיל בגיל מאוד צעיר... אני זוכר איך הייתי מסתכל על אמנות החריטה בעץ של סבא שלי ומתמוגג מהדיוק, מהפרטים הקטנים. זה המשיך בבית הספר היסודי כשהייתי מצייר ציורי ענק משותפים עם חברי לכתה (שעד היום הוא חברי הטוב ביותר). היינו בונים עולמות ויקומים על דף נייר. מלחמות גדולות בין חיילים, טנקים ומטוסים קטנטנים שגרמו לשיעורים בבית הספר להיות הרבה יותר מעניינים (מן הסתם - היינו שקועים במשהו אחר:)

בתיכון נכנסתי למגמת אומנות והייתי מבריז מבית הספר כמעט על בסיס קבוע והולך לצייר. הייתי מטפס על הגג של הימייה בבית ירח ומצייר את הכנרת וההרים הסובבים אותה. בשלב מסוים הזמינו את אבא שלי לבית הספר כדי לבשר לו שאם לא אפסיק להבריז, יעיפו אותי. אבא שלי אמר להם נחרצות: "אז תעיפו! הוא ילד גדול - דברו איתו... לא איתי".


בעבודת הגמר שלי סירבתי להקשיב למנחה ולמורה לאומנות מעשית - לא עשיתי מה שביקשה, לא הגשתי שום סקיצות, לא הייתי חלק מהתהליך, וכמובן שהברזתי גם מרוב השיעורים שלה והלכתי לצייר. הלכתי לצייר את סבא.

ציור בו ציירתי את סבא שלי ז"ל | שנת 2004 | אקריליק
ציור בו ציירתי את סבא שלי ז"ל | שנת 2004 | אקריליק

היא הודיעה לי שלמרות שהציורים שלי יפים, היא תיאלץ להכשיל אותי כי לא הייתי חלק מהתהליך (אגב... שנים קדימה זכיתי ללמד באותו בית ספר בו למדתי ועם אותה מורה שעכשיו פגשה בי בסבב ב' כקולגה - אישה יקרה וחברה).


חוזרים לסבא... בזיכרוני הוא נתפס תמיד כאדם מלנכולי שאיבד את שמחת החיים לאחר מות אשתו מסרטן. אדם שקט, נחבא אל הכלים עם לב ענק וסיפור חיים גדול מהחיים. אדם שגדל בבית יתומים, שהפליג ארצה ב-1.9.1939 (היום המדויק בו פרצה מלחמת העולם השנייה). אדם שעבד עבודת כפיים כל חייו. שעבד במוסך של הקיבוץ עד שכבר לא יכל פיזית לעשות זאת, וגם לאחר מכן המשיך לבוא לשם כל יום ביומו כדי לשבת עם הצעירים. אדם מופנם שהצליח להתחתן עם אהבת חייו. זכור לכולנו איך סבתא הייתה אומרת לנו שהיו לסבא חיים קשים בילדותו ולכן מאז שהכירה אותו, היא דואגת לפנק אותו. כשהיא הלכה לעולמה, משהו נשבר אצלו בלב. היא לקחה איתה חלק ממנו.


רישום בו ציירתי את סבא שלי ז"ל | שנת 2004
רישום בו ציירתי את סבא שלי ז"ל | שנת 2004

הסיפור ממשיך - עבודת הגמר שלי קרמה עור וגידים והפכה לתערוכה שהוקדשה לסבא בעודו חי. תערוכה שכותרתה הייתה "סבא תחייך!" ציירתי אותו בצבעי מים, באקריליק, בטכניקת רישום והעמדתי כ-12 יצירות שמעבר למפגן יכולת ושימוש בטכניקות שונות, היה בהן ניסיון תמים של ילד לשמח את סבא שלו. ילד שפשוט רוצה לראות את סבא שלו מעלה חיוך על בדל שפתיו.



ציור בו ציירתי את סבא שלי ז"ל | שנת 2004 | אקריליק
ציור בו ציירתי את סבא שלי ז"ל | שנת 2004 | אקריליק

באחד מהציורים ניסיתי לצייר אותו מחייך. כל הציורים היו שחור לבן, אך הציור בו הוא מחייך נצבע בצבעי אקריליק בגוונים חמים. זה הציור שאני הכי פחות אוהב. אפילו כשניסיתי לשמח אותו בדמיוני, כשציירתי לו חיוך, גם אז המלנכוליה חדרה ליצירה. מבחינתי הציור הזה הוא הפריט הכי פחות מוצלח בתערוכה.


ניסיון נואש לצייר את סבא מחייך | שנת 2004 | אקריליק
ניסיון נואש לצייר את סבא מחייך | שנת 2004 | אקריליק

כשהתערוכה עלתה, הזמנתי אותו כדי שיראה עד כמה המשפחה שלו אוהבת אותו וכדי שיזכור שאמנם סבתא כבר לא פה, אבל אנחנו כן! כל ציור היה עצום בגודלו ובסוף התערוכה חיכה לסבא רישום ענק של אחותי ושלי מחייכים (כביכול אליו)... כאילו מזמינים אותו להצטרף.

רישום בו ציירתי את אחותי ואותי מחובקים ומחויכים, ומעודדים את סבא לחייך | שנת 2004
רישום בו ציירתי את אחותי ואותי מחובקים ומחויכים, ומעודדים את סבא לחייך | שנת 2004

בסוף התערוכה ניגשה אלי בוחנת הבגרות החיצונית שהגיעה להעריך את העבודה, הסתכלה על התערוכה, הסתכלה על המורה שלי לאמנות (שביקשה להכשיל אותי... ובצדק 😜), ואמרה לי: "תקשיב בחור צעיר - אסור לי לומר לך את זה עכשיו, אבל אני מקווה שברור לך שקיבלת 100!". אני כמובן חייכתי חיוך מבוייש... הסתכלתי על המורה לאמנות ונתתי חיוך זחוח (של מתבגר דביל וחצוף). ואז הבוחנת פנתה שוב למורה ואמרה לה: "ברור לך שהוא מקבל 100 כן?!". מפה לשם, היה מרגש, סבא הגיע... לא חייך יותר מדי 🤦‍♂️ (אבל הבין כמה אהבה יש סביבו), אני עברתי את הבגרות והכל שב על מקומו בשלום.

ציור בצבעי מים בו ציירתי את סבא שלי ז"ל | שנת 2004
ציור בצבעי מים בו ציירתי את סבא שלי ז"ל | שנת 2004

הרץ קדימה 20 שנה...

היום אין לי הרבה תמונות של סבא שלי... למען האמת אין לי בכלל. אני מניח שאצל אמא יש אלבומים כאלה ואחרים, אבל כנראה שייקח זמן עד שאביא את עצמי לנבור בהם. סבא נפטר לפני לא מעט שנים והוא כבר לא איתנו. הזיכרונות קיימים. הגעגועים לאדם הרגיש והטוב הזה נותרו. השנים חלפו ומה שנחרט בזיכרון (שלי לפחות) זו העצבות. אמנם תמונות שלו אין לי הרבה - אבל יש לי הרבה ציורים שלו! ואז עלה במוחי רעיון. ציורים כבודם במקומם מונח אבל אני רוצה תמונות! אני רוצה להיזכר במבט, במבע, בעיניים...


ופה נכנסת לתמונה (ליטרלי) MIDJOURNEY - כלי הבינה המלאכותית (AI) שסוחף אחריו את העולם בכלל ואת עולם העיצוב והאיור בפרט. כמעצב גרפי, צייר ומאייר הכלי הזה סקרן אותי בטירוף! לאחרונה נכנסתי עמוק לנישה הזו ונשאבתי בשניות!! מצאתי את עצמי יושב שעות כל יום ויוצר, מתנסה, מדייק, לומד את הכלי הזה דרך ניסוי וטעייה וניסוי ותהייה. קראתי מתחילתם ועד סופם את כל מדריכי השימוש הכתובים באתר של מידג'רני... כי ככה אני כשאני נתפס על משהו. אני אוטודידקט ואני טוטאלי בכמעט כל מה שאני עושה. אצלי זה או 0 או 100. העוצמה של הכלים הללו פשוט בלתי נתפסת!


ברור שכל אחד יכול ליצור בשניות תוצרים מהממים עם בינה מלאכותית!

אגב... גם אתם. בקלות!! ואם אתם לא יודעים מאיפה להתחיל, יצרתי סדנה ללימוד עיצוב ב-AI עם מחוללי תמונות, בדגש על MIDJOURNEY. כל המידע כאן


אבל אם נחזור רגע לפילוסופיה שמאחורי האומנות. כצייר וכמעצב גרפי אני שואל את עצמי - מתי זה הופך לקצת מעבר לגנרי? מתי זה הופך לאומנות? ליצירה שהיא קצת פחות של הבוט וקצת יותר שלך? הרי כל אחד יכול ללמוד בשניות איך לתפעל את הכלי הזה... מה מפריד אותנו האמנים מהבת שלי בכתה ד' שיצרה במידג'רני תמונה מהממת?


מה קורה כשילדה בת 9 מבקשת ממידג'רני לצייר לה ילדה קטנה בארץ של ממתקים עם צב ופרחים?
מה קורה כשילדה בת 9 מבקשת ממידג'רני לצייר לה ילדה קטנה בארץ של ממתקים עם צב ופרחים?